לוגו אודותינו

אודותינו

מה זה בכלל 'עולם ומלואו'?

‘עולם ומלואו’ היא חברה שבמרכזה הנאה ולמידה כיחידה אחת. אנו מאמינים כי למידה המגיעה מתוך הנאה היא עוצמתית ביותר. כל התכנים נבנו מתוך שנים של ניסיון והבנה של’עולם ומלואו’ הדוגלת בעשייה, יש תחרות קשה מאוד מול התכנים הדיגיטליים, אך עם זאת, לא ניתן להתעלם מהצורך שלנו כבני אדם בעשייה אמיתית. לכן אנו מציעים לכל מי שמאחל לילדיו יכולת אנושית גבוהה, תקשורת, עשייה, מוטוריקה ברמה גבוהה והנאה, להתנסות בתכנים אותם אנו מעבירים ולחוות איתנו חוויה על-חושית וייחודית.
בעולם שבו הילדים חשופים לתוכן ללא תוכן, לשיקוף מציאות מעוות ולחוסר בתקשורת בינאישית, אנו מחפשים לחבר אותם חזרה זה לזה ולעולם האמיתי ולהראות להם שעל ידי קצת עשייה וקצת שיתוף פעולה, אנחנו יכולים להגיע למקומות נפלאים.
הדגש הוא על פיתוח יכולות תקשורת והבעה, העמקה ונבירה בעצמי ואיך הילד תופס את עצמו ואת “מקומו” בעולם. המטרה היא שהילדים שמגיעים אלינו ילמדו במהלך השנה לבטא את עצמם כלפי חוץ טוב יותר, ירגישו יותר נוח עם עצמם וירכשו כלים להתמודדות עם בעיות נוכחיות ועתידיות. אנו שואפים שבוגרי ‘עולם ומלואו’ יהיו ילדים שמחוברים יותר לעולמם הפנימי.
יש לנו רצון לתרום להתפתחותם של הילדים והיינו רוצים להיות אפילו פסיק קטן מתוך כל הגורמים המעצבים אותם במרוצת השנים. אנו מרגישים שגם במעט הזמן המוקצב לנו, ניתן לעזור לילדים להתקדם לעבר היותם אזרחים עצמאיים, חושבים ויצרנים בחברה וכמובן מאושרים. אנו מאמינים שלנו, כאנשי חינוך, יש יכולת ואפילו חובה לתת את המרב שאנו יכולים כדי לבנות את דור העתיד באופן הטוב ביותר, והשפעתנו בין מינורית למג’ורית, היא עדיין השפעה – גם לטיפות קטנות של מים יש תפקיד חשוב בעיצובו של הסלע האיתן.

האג'נדה החינוכית של 'עולם ומלואו'

“ילדים הם בני אדם, הם לא רק ילדים. הורים הם בני אדם, הם לא אלוהים… ילדים שונים זה מזה, כך גם הורים, גם גידול ילדים. ילד הוא עולם ומלואו. הורה הוא עולם ומלואו וילד.”

רבינאהב טאגי

למידה מתוך הנאה - למידה חוויתית

אנו נוטים לזכור את מה שאנחנו חווים: דברים שנגענו בהם בידיים, שהרחנו או מיששנו. אנו יודעים “להקיא” חומר עיוני כאינפורמציה. התיאוריה חשובה אך אינה מפצה על הצורך במעשיות. העולם כיום נוטה לקדש את העיוני, את המידע, את המדע היבש, ולפעמים נדמה שקצת איבדנו את היכולת לגעת באמת בדברים בידיים. במה שאי אפשר ללמד דרך לוח, ספר או טבלה. לנו חשוב לשמר את הדבר הזה.

אם נלך מאות שנים אחורה, לפני עידן האינטרנט והמחקרים המרובים, אנשים היו מסוגלים לסמוך על האינטואיציה שלהם, על החוויה. הידיים, העיניים והחושים זוכרים. בעידן שהולך והופך לטכנולוגי, חשוב ללמוד לשלב את הטכנולוגיה עם העולם האמיתי. 

ניתן להיעזר בה, אך היא אינה יכולה להוות תחליף לחוויה. ניתן להשתמש ביישומון וייז – אבל האם אתה יודע באיזה יישוב אתה נמצא, איך ללכת בשביל ולמצוא את הדרך בעצמך? לחוש אותה, להרגיש את הנוף? האם אתה מבדיל בין עיר אחת לאחרת או בינה ליישוב קטן?  

האם יש עולם מחוץ למידע הנצרך ברגע? לפעמים יש לי הרגשה שיש רק יעד ואין דרך. נקודה זו חשובה במיוחד לגבי ילדים, שכל עולמם מתפתח מהדרך. מרגע לידתו הילד מתחיל ללמוד, כבר מנסיעתו הראשונה בעגלה.

למידה כזאת אינה משמעותית בלבד אלא גם מהנה יותר. מחקרים מוכיחים שכשלומדים באופן מהנה, המידע  נקלט טוב יותר, ובעתיד השימוש בו יהיה יעיל משום שהוא מוטמע ולא מאולץ.

למידה חווייתית מעניקה ערכים נוספים, רגשיים, שלמידה עיונית לא יכולה להעניק ברמה זהה. לדוגמה, כשילד צריך לבשל, עליו להתמודד עם בעיות כהוספה לפי הטעם, זמני בישול, עבודה תחת לחץ. הוא נדרש להסתמך על חוש מולד שקיים בו. החוויה המעשית שונה מאוד מחוויה תיאורטית של קריאת מתכון בלבד. 

איך מתבטאת הלמידה החוויתית ב"עולם ומלואו"

1. הפעילויות המופיעות בלו”ז: כל פעילות היא חווייתית – אנחנו מבשלים, עושים ניסויים מדעיים, עובדים בגינה ועוד. הילדים נוגעים ומרגישים, חווים את ההנאה אך גם מתמודדים עם אתגרים.

2. חופש יצירתי: כשילדים מציעים רעיון, אנחנו תמיד משתדלים ללכת איתם. לרוב אנו מגלים שזכינו ללמד משהו שאפילו לא תכננו, ובכל רעיון כזה קיים ערך מוסף אינסופי. אנו מאמינים שאדם נולד סקרן מטבעו ולא צריך ש”יעניינו אותו”. לתפישתנו, שלושה דברים מובילים את האדם בדרכו להפוך מתינוק רך לאדם מתקשר: חיקוי, צורך בתקשורת וסקרנות טבעית. מסגרות חינוכיות לעיתים מקנות חוויה של הכרח ואז הלמידה הופכת למעיקה.

ממחקרים עולה שנחקרים רבים  ציינו שבית הספר נתפס בעיניהם כבית כלא. אנחנו מאמינים שאם לא נדכא את הסקרנות הטבעית, הלמידה האמיתית תגיע מעצמה. יוזמות הילדים הן מדהימות ומאפשרות יציאה להרפתקה שאיש לא יודע לאן  תוביל… כך הערכים המוספים אינם מתקבלים מאמירה יודעת-כל של המבוגר המנחה (“תקשיב לי, כי אני יודע”), אלא מדיאלוג, שמאפשר לילדים לפתח יצירתיות וחשיבה עצמאית.

3.זמנים חופשיים: זהו זמנם של ילדים לפתח אינטראקציות חברתיות, כולל ריבים (שלדעתנו הם חיוביים מאוד) בהם לומדים לתקשר נכון בעזרת תיווך של הצוות הבוגר. הצוות אינו מעניק לילדים פתרון לבעיה, אלא עוזר בגישור ובהגעה משותפת אליו. במקום להורות לילדים איך להתנהל, אנו מלמדים אותם להקשיב לעצמם ולגלות איך נכון עבורם להתנהל, כל אחד בדרכו.

4. שיקוף העולם האמיתי: ילדים הם בדיוק כמונו, רק בקטן: קיימת הקבלה בין עולם המבוגרים על אתגריו ועל כאביו לבין עולם הילדים. ממש כמונו, ילדים חווים דחייה חברתית, תסכול, עצב ועוד – אך בקטן. כדי להבין קושי של ילד ולגעת במקורו, חשוב וכדאי להבין הקבלה זו. למשל: ילדה שמסרבת לצאת מהבית, אם אינה לובשת את השמלה האהובה עליה ביותר. אנו עשויים לחשוב “זאת בסך הכול שמלה…” – אבל בעולמה, השמלה תופסת מקום מרכזי וחשוב, שבו היא מרגישה שולטת. נטייתנו לזלזל בתחושות אלו מקטינה ודוחה את חוויית התסכול שלה, ומנוגדת להכלה ולאמפתיה שעלינו לגלות כלפי הילדה. אנחנו מייחסים חשיבות לחוויותיהם של הילדים, נותנים להן מקום ומסייעים במציאת פתרונות.

מהם העקרונות המובילים בחינוך על-פי דרכנו

למידה מתוך קושי

לדעתנו חשוב שהילדים יחוו כאבים וקשיים: ריבים, פציעות, נפילות. כל אחד מאלו מלמד שיעור אדיר לחיים. ילד שייפול  וילמד לקום, יבין גם בהמשך חייו שמכל נפילה אפשר להזדקף. כדברי שושק’ה, מנהלת ‘החווה בגבעה’: “כשארנב נושך ילד, נקו מיד את הפצע ותנו לו ללטף ארנב אחר”. אנחנו רוצים ללמד את הילדים שכישלון צריך להוביל לניסיון נוסף טוב יותר, במקום להתמקד בחוויית התבוסה. אנחנו רוצים שיהיה להם האומץ ליפול.

כשילד חווה כאב, אנחנו תמיד נותנים לו  דוגמא לחוויה דומה מעולם המבוגרים, מעניקים לו לגיטימציה לחוות אותו, ועוזרים לו להתמודד ולהתגבר. להיות גיבור בעולמו. אין ספק שילד הכי מוגן ובטוח בעודו יושב מול הטלוויזיה, מכוסה בשמיכה עם הר אוכל לצידו. הוא לא יבכה, לא יריב, לא ייפצע, לא יתלונן על רעב, על קור או שמשעמם לו. אבל הוא גם לא ילמד. הוא לא יחווה ולא יתקשר עם בני אדם. הוא לא ילמד איך לחבוש פצע, מהו מגע האדמה, או איך לצייר ציור ולשמוח בו גם אם  לא יצא כפי שתכנן. הוא לא ייפול, אבל גם לא יגדל.

כמחנכים, מעל לכול, יש לנו שני תפקידים: הראשון –  לדאוג שהילדים יגיעו לגיל בגרות, והשני – לעזור להם ללמוד איך להתמודד. הלימוד מתחיל מגיל אפס. למשל, אם ילד מתנדנד בנדנדה ונופל, סביר להניח שיחוש הלם קל. ואז יתחולל רגע מפתח: הוא יביט במבוגר המשגיח וימתין לתגובתו. אם יבחין בבהלה או אם ירוצו אליו בדאגה – ככל הנראה יתחיל לבכות. אם יביטו בו, יחייכו ויתמכו בנחת – קרוב לוודאי שגם הוא יחייך ויעלה בחזרה על הנדנדה. 

“יום שילד בוכה בו הוא יום טוב”

ככל שהשנים חולפות ואני (ליאור) צוברת יותר ויותר ניסיון, אני מוצאת שאני מפסיקה לפחד מבכי  ילדים. בכי של ילד עלול לעורר אצל המבוגרים הסובבים אותו תחושת לחץ, מצוקה או גוננות יתר. התגובות הן טבעיות – אנו בנויים כך שבכי האחר מכאיב לנו, מעציב, מפחיד או מעצבן וגורם לנו לרצות להתייחס אליו מיידית. עם זאת, ככל שילד גדל, עליו לפתח דרכי תקשורת נוספות.

הבכי הוא בסיסי וחשוב, חלק מהיותנו אנושיים. הוא מאפשר פורקן והבעת רגש. אבל בכי יכול לעיתים להציף. ברגע שהפסקתי לפחד, גיליתי שבכי מזמן  גדילה. לעיתים קרובות אנחנו לומדים דווקא מתוך תחושות קשות: כאב, תסכול, כעס, עצב ואחרות. אם נצליח להתגבר עליהן, עשויה להתרחש למידה משמעותית, קפיצת מדרגה שנובעת מניצחון המשבר. לכן, כשאראה ילד בוכה, אביע אמפתיה ובמקביל אשתדל לחשוב כיצד הוא יכול ללמוד מן הסיטואציה ולגדול ממנה. 

החשיבות שבמריבות

מצב נוסף שמפחיד אותנו, המבוגרים, הוא  מריבה בין ילדים. אם שני הילדים שרבים הם שלנו לעומת ילד שלי וילד של אחר, נוצרת אצלנו מצוקה רגשית גדולה הנובעת מאמפתיה לשני הצדדים. לפעמים זה גם עלול לעצבן, להרעיש ולהוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו. מריבה בין ילדנו לבין ילד אחר מוסיפה רגשי אשם לתמונה: למה הילד שלי רב? למה הוא מוכן לקבל מכות? האם אני הורה טוב? אולי אני אשם?

גם כאן עולה הזדמנות ללמידה. ילדים צריכים לריב כשם שגורים צריכים להתקוטט, כדי להתאמן לקראת חייהם הבוגרים. במקום להשתיק את הריב או לפתור אותו על-ידי שוחד או הסחת דעת  במטרה  להפסיקו, עלינו לראות בו חוויית למידה.

איך עושים זאת? קודם כל נותנים לילדים לריב ולנסות ולפתור את הבעיה בעצמם, כל עוד אין שימוש באלימות. אולי צד אחד ייצא מופסד, וגם זה  חשוב. הילד לומד להתמקח, לתקשר ולהביע את עצמו. במידה שיש אלימות, אנחנו כאנשי חינוך, יכולים להיכנס לתמונה בתפקיד מתווכים. התיווך אינו מתבצע בדרישה לבקשת  סליחה ולא בהכרעת הריב, אלא בעזרה לילדים באמצעות השאלות הנכונות: האם התכוונת לפגוע? למה? מה עומד מאחורי ה”למה” הזה? מהו מקור הרצון? האם פעלת ממקום פגוע? לאחר מכן ניתן לעזור לילדים לחשוב על פתרונות אחרים: מה יכולת לעשות אחרת? איך יכולת לנהוג אחרת, כשאתה מבין מהו הרגש שהוביל אותך?

חשיבות  השאלה “למה” – שימור הסקרנות הטבעית

שאלת ה”למה” היא טבעית, בסיסית וחשובה בעינינו. כילדה תמיד תהיתי ושאלתי “למה” על הכול, סירבתי לקבל הוראות או ללכת באופן עיוור אחרי מישהו. מובן שלא עשיתי למבוגרים סביבי חיים קלים, אבל  למדתי  כמה רבים ממעשינו מתבצעים באופן אוטומטי, מתוך הפרדיגמה אליה גדלנו. למשל, למי אנחנו מצביעים בבחירות, מנהגים, התנהלות מגדרית, ערכים מובילים –  לרוב, התשובה לכל אלה היא “כי ככה” וכך התרגלנו.

כשהתחלתי לנפץ את הפרדיגמות הללו, כבר בילדותי, גיליתי עולמות חדשים. אנשים נוטים לא לאהוב את השאלה “למה?”. היא עלולה להישמע שיפוטית, מתנשאת, או להציק במקום שבו אנו מעדיפים לא לגעת. אנחנו פוחדים לא לדעת את התשובה, להישאר חסרי אונים מול שאלה, במיוחד מפי ילדים. השאיפה שלנו היא שהדורות החדשים לא יוותרו על שאילת ה”למה” המהותית וההכרחית כל כך, כי בה טמון הכוח לשינויים ולהפיכת העולם למקום טוב יותר.

בנוסף, חשיפת אנושיותנו היא חשובה. חשוב שהילד יידע שגם למבוגר כואב, עצוב וגם הוא לא יודע הכול. במקום שהשבר יתרחש בגיל הנעורים, אני מאמינה שחשוב שילד יידע כבר בגיל צעיר שגם למבוגרים אין את כל התשובות. יש שאלות שאפשר לחפש  את התשובה להן ביחד או לברר. שאלות אחרות יוותרו ללא מענה וגם זה בסדר. ההעזה בשאלה “למה אלו הם פני הדברים” ופעולות שאינן אוטומטיות, מאפשרות לנו לחיות כאן ועכשיו, להיות נוכחים, לפתח אישיות אינדיבידואלית, וירטואוזית וחשיבה יצירתית. כמה מהוגי הדעות הגדולים ביותר בתולדות האנושות, הם אנשים שהעזו לשאול “למה”, גם כשכל העולם ענה להם “כי ככה”: ניוטון, אימא תרזה, גנדי, גלילאו גלילאי – כל אלו לא קיבלו את העולם כמו שהוא, והעזו לשנות. 

למידה מתרחשת בכל מקום. מה אנחנו רוצים ללמד

מכל חוויה אפשר ללמוד: בניית ארמון בחול מלמדת פיזיקה, בישול מלמד מתמטיקה, אפשר ללמוד תנ”ך והיסטוריה דרך תיאטרון. כל תחום ניתן ללמוד בהמון דרכים שונות. הקשרים במוח נוצרים מכל חוויה, מכל שיחה או מחשבה שעוברת בראש. אם אנחנו, המבוגרים, נתמוך, נתווך, ונעזור לשאול את השאלות הנכונות – גם מכך לומדים. לא לכל סוגיית חיים  תשובה חד-משמעית, וגם את זה חשוב ללמד ילדים. ניתן ללמוד תנ”ך גם בגיל שלושים, אבל  מוסר, חריצות, חמלה, נתינה ו”להיות בן אדם” –  קשה יותר ללמוד בשלבים מאוחרים יותר של החיים.

מהו הערך שבשעמום

“Doing nothing often leads to the very best of something”

Winnie the Pooh

בחינוך כיום, הן במסגרות פורמאליות והן בבית, קיימת לעיתים קרובות גישה שצריך לבדר את הילדים. שיעמום הפך מילת קוד לדברים אחרים: “אני רעב, קשה לי, אני צמא, לא בא לי לעשות משהו…” הילדים לומדים שזהו טריגר שמפעיל את המבוגרים סביבם, ולכן בוחרים לפעמים, במודע או שלא, ללחוץ על הכפתור הזה. המבוגרים נכנסים מיד לפעולה, מעניקים את מלוא תשומת הלב, מציעים מסך או פעילות מבדרת, רק שחס וחלילה לא יהיה שיעמום בחדר.

אנחנו מאמינים שלא צריך לפחד מהצירוף “משעמם לי”. שיעמום הוא  נהדר ואפילו חשוב. הוא עשוי להיות המקור ליצירתיות, לסקרנות. הוא מעלה שאלות קיומיות,  מאפשר שקט, נותן מקום. לא כל חלל זמן  צריך תמיד להתמלא ברעשים. לפעמים צריך לתת לשקט מקום כדי לאפשר לתודעה להתנקות, ולרעיון להיטמע, למשהו חדש לנבוט או להתרחשות תהליך פנימי. גם ילדים זקוקים לו, אבל בעידן שבו הכול כל כך נגיש, מיידי ומהיר, השקט הזה קצת זר, לא מוכר ומפחיד. אם לא ניבהל מהשקט נוכל להעניק מתנה אדירה לילדים, ולאפשר להם לזהות את היצירה שנובעת מתוכם. לא תאמינו אלו רעיונות יצירתיים עולים: “בואו נבנה בית בובות מקרטון!”, “בואו נמציא משחק חדש!”, “בואו נכין קליפ כמו בטלוויזיה!”, “בואו נצא לטייל במקום שאף פעם עוד לא היינו בו!”. לפתע פתאום הילדים מתגייסים מעצמם לפעילות, שאם הייתה מגיעה מהמבוגר ה”מפעיל”, לא בטוח שהיו מוכנים אליה. ברגע שנחצה מחסום ה”משעמם לי”, עולם חדש מתגלה.

גם מבוגרים מתקשים לעבור את המחסום. כמה מאיתנו בזמן המתנה, מתעסקים בטלפון/ בעיתון/ בשיחה? או לא מסוגלים ללכת לבד למקום בלי לבדר את עצמנו? כמה מאיתנו מאפשרים לעצמנו רכישת תחביבים חדשים או יצירת משהו חדש לגמרי מאפס? גם אנחנו מפחדים מהריק הזה ושוכחים שדווקא ממנו מגיעה ההשראה.

תדירות שימוש במסכים

בבית החינוך נעשית בחירה מאוד מודעת להיעדר מסכים בשעות הפעילות. מדי פעם יש “יום סרט” (הקרנת סרט על מסך) או צפייה בסרטונים בטלפון (למשל סרטון על אוריגמי או ניסוי מדעי) או הקשבה למוזיקה מהטלפון (ללא צפייה) וכדומה. תפקיד הטכנולוגיה הוא  לשרת אותנו בהחלט, אך לא כבייביסיטר. תפקידה לקצר תהליכים, לאפשר את הושטת היד רחוק יותר. אם לפני 30 שנה, סין הייתה  מקום רחוק ולא מוכר, היום בלחיצת כפתור אני יכולה לשוחח עם ילד סיני ולשמוע איך נראה עולמו ממקור ראשון. נדרשת מודעות  גבוהה מאוד לשימוש במסכים: מתי הם משרתים אותנו ומתי הם גורמים נזק. לא מדובר בנידוי מסכים מהחיים. אמירה כזו היא מגבילה ודיכוטומית. המלחמה אבודה מראש, ואנו עלולים להשאיר את הילדים מאחור מבחינת הקדמה או ליצור ריחוק דורי. אבל  ניתן לעשות בהם שימוש מודע וחכם, למשל: לבקש מהילד לחקור באינטרנט, לחפש מידע נדרש ולהפוך אותו לשלו.

הכנה לחיים בוגרים

אנו משתדלים שפעילות בית החינוך תדמה באופייה לחיים בוגרים של ישראלי ממוצע. כלומר, הן המערכות הקיימות והן תגובותינו למצבים, ישקפו במידת האפשר תוך כדי תיווך, את המתרחש בעולם המבוגרים. למשל: אדם נורמטיבי שישתמש באלימות ייעצר ויהיה כפוף לגוף משפטי או למשטרה. מובן שילד שישתמש באלימות לא ייעצר, אך  חשוב לנו להבהיר שמעשה כזה לא יתקבל בסובלנות או באורך רוח. בירור ייערך בהתאם: האם הייתה זו הגנה עצמית? האם חש בסכנה ממשית? כך או כך, לאחר בירור, כל הצדדים יפסידו משהו. תמיד יהיו השלכות ותוצאות לכל מעשה. מבחינתנו מצופה מכל ילד התנהגות מינימלית לפי הסטנדרט שהצבנו. גם התנהגות מעל הסטנדרט (להתנדב לעזור במשהו, למשל), תקבל תגובה מתאימה.

הערך שאנו מלמדים הוא שלכל אדם  זכויות ומעליהן גם פריווילגיות. למשל: יש לי זכות לאוכל, אך יש לי פריווילגיה לבחור מה יהיה האוכל המוגש. יש לי זכות לגג מעל הראש, אך פופים, משחקים וכדומה הם פריווילגיה. מבחינתנו כשילד לא מבצע את החובה המצופה ממנו, הוא מפסיד פריווילגיות, בדיוק כמו בעולם האמיתי.

המטרה היא הכנה אמיתית לחיים בוגרים. אם אדם יעצור ברמזור אדום, אף אחד לא ימחא לו כפיים. הוא פעל כמצופה ממנו. אך אם לא יעצור הוא יקבל קנס, עונש. אני לא רוצה להשלות אף ילד וליצור לו עולם מושגים וערכים, שאינו תקף בעולם המבוגרים שאליו  יגיע בקרוב. לפעמים קל יותר לתגמל ילד על  מעשה נורמטיבי וחיובי ולזכות באהדה, אך  פעולה זו אינה תואמת את המציאות שבחוץ. 

“כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו” (שלמה קרליבך)

התנהגות “רעה” אצל ילד המוגדרת כשלילית, נובעת לרוב מתוך רגש. ילד לא מגיע לעולם עם רצון לפגוע ולהרוס, אלא ברצון לטוב ולפיוס. דברים מסוימים קורים בדרך: עוד בהיותו ברחם, בלידה או לאורך תקופת הילדות. החוויות שהילד חווה גורמות לריאקציות מסוימות. מבנה האישיות משתנה מילד לילד, ולכן כל ילד יגיב אחרת לכל סיטואציה.

כשילד נכנס למערכת ומתנהל בצורה לא רצויה או לא צפויה, תגובתנו וההתמודדות שלנו – האנושות, עם מצבים חסרי פתרון היא פחד. הפחד מתבטא לעתים כדחייה: הילד יתויג, ניגש אליו עם טון ועם ציפייה מסוימים. הילד, שלרוב כבר חווה זאת כמה פעמים בחייו, יודע שלא יצליח לשבור את תדמיתו  ואם מראש המבוגר ויתר – למה בכלל להתאמץ?

השינוי לא יכול להגיע מהילד. לא ניתן לצפות מילד שנמצא בעמדה חלשה ונזקקת יותר, בעולם בו המבוגרים שולטים, לבצע את השינוי לבדו. השינוי חייב להתחיל קודם כל אצל המבוגרים. משימתנו כאנשי חינוך, היא לנסות, לטעות, ללמוד, להכיר ולמצוא לאט לאט את הדרך אל הילד. זה תקף לכל ילד באשר הוא. גם לאלה שקל להם בעולם וגם לאלה שקשה להם. לכל ילד דברים בלתי פתורים בתוכו. עלינו לחשוב: כיצד אנו רואים את הילד הזה? כל ילד צריך לפחות אדם אחד שלא יוותר עליו, שלא יתייג אותו, שיאפשר לו התחלה של שינוי במקומות הקשים. שיעניק לו אוזן קשבת ותיווך נכון לעולם, במצבים שבהם הוא עדיין לא יודע כיצד לפעול.

לקרוא את החדר

בחינוך הפורמאלי קיימת נטייה לרצות להספיק, לכן נכנסת מערכת שלמה של לחצים ונוצרת תחושת מרוץ. לכל אדם קצב אחר ואופן למידה אחר שמתאימים לו. יחד עם זאת, כשמורה מגיע לכיתה של 40 ילדים וצריך להספיק – קשה לעסוק במה שקורה אצל הילדים. העיסוק המרכזי הוא בחומר הלימודי. חשוב לזכור שהציר הרגשי משפיע בצורה ניכרת על המשמעות ועל האופן שבו הילד קולט חומר לימודי. היעדר פניות רגשית בכיתה תוך ניסיון להספיק חומר לימודי, עלולים ליצור שדה כיתתי קשה, מלא צעקות, אלימות וכעס. המרחק בין התלמידים למורה (“הוא לא מבין אותי”) שהולך וגובר, יוצר מערך כוחות שאינו נעים לאף אחד מהצדדים.

בסופו של יום, מורים רוצים לעבוד עם הילדים ולא נגדם, אך לעיתים קרובות המצב נכפה על ידי אילוצי המערכת. ניהול זמן המתחשב גם בזמני מנוחה ונשימה, עשיית דברים נעימים שלא בהכרח מקדמים אל מטרה פרקטית, אבל מעצימים את המיכל הרגשי, הם קריטיים. אם אדם בונה לו”ז שלא מתחשב בכל הצרכים הנפשיים והפיזיים – בסופו של דבר הוא ייכשל. יהיה קשה להתחיל לו”ז כזה, להתמיד בו ובוודאי לסיימו. תחושת כישלון היא הגרועה ביותר, משום שהיא מרפה ידיים ויוצרת תחושת ייאוש וחוויית חוסר הצלחה. לו”ז הוא תוכנית כללית, וניתן להספיק רק חלק ממנו וגם להתגמש בתוכו.

בכניסתנו לחדר שבו ילדים, חשוב לשים לב: האם הילדים פנויים כרגע ללמידה? האם ביכולתי למקד אותם כרגע ולהביאם למצב האזנה? האם התרחש מאורע משמעותי שדורש התייחסות שונה? מה מצב הערנות, האנרגיה, השמחה בחדר? חשוב להיות מספיק גמישים, ושהראש והלב של המדריכים יהיו מכוונים ורגישים להחליט האם ניתן אולי לשנות את התוכניות ולעשות משהו אחר. להבין שאולי מה שתוכנן לא מתאים למצב החומר האנושי כרגע, ולהבין איך עובדים עם הילדים ולא נגדם. בשיטה הזאת אני תמיד אצא נשכרת: גם לא נלחמתי – לא התשתי את עצמי ואת הילדים, וגם לימדתי משהו שהם היו מסוגלים לקבל ממני כרגע.

חיים קלים? לא אצלנו. חיים טובים – כן

אנחנו מאמינים ששאלות קשות הן גם שאלות חשובות. אנחנו מאמינים שנכון לדבר עם הילדים על כמעט כל דבר, תוך בחירת שפה מותאמת, דרך מותאמת להסביר דברים, רגישות והקשבה. אנחנו מאמינים שנושאים שמודחקים עכשיו יעלו שוב ושוב בעתיד, וכי מוטב להתמודד עם דבר ברגע שהוא עולה, כי לא עלה סתם.

כשעולים נושאים מורכבים כגון מוות, וסת, מיניות, או מלחמה  –  לא נשתיק את השאלה ונדחק את הנושא הצידה, אלא נמצא את הדרך המתאימה ביותר לגעת ולעסוק בו. ההורים שבוחרים להביא את ילדיהם לבית החינוך שלנו, צריכים להבין כי  לא נשקר ולא נסתיר מהילדים. אנחנו נשוחח על הדברים, בהתאמה וברגישות.

הם יידעו שבעולם קיימים קשיים, עוני ורעב, מצוקות ואתגרים מורכבים, אבל הם גם יידעו שמותר להם לשאול ולתהות תמיד, גם אם אין תשובה ברורה לשאלתם. הם ילמדו שתהיותיהם המורכבות יוצרות תקשורת אמיתית ופתוחה, שיש להם תמיכה, והמציאות שתיבנה בעיניהם תהיה אמיתית וכנה עם המתרחש בעולם, תוך כדי חשיפת הצדדים החיוביים בכל נושא, דעות וגישות שונות. מובן שאם התקיימה שיחה משמעותית וחשובה, אנחנו ניידע את ההורים, כדי שיהיו ערוכים למה שעשוי לעלות גם בבית. כאמור, אנחנו לא מסגרת ביניים בין שעות בית הספר או הגן לבית, שנועדה לשעשע את הילדים. אנחנו מאמינים שגם בזמן הקצר העומד לרשותנו, ביכולתנו לעשות תהליך משמעותי עם הילדים. ברצוננו שההורים שבוחרים להיות איתנו – ירצו בלב שלם להיות שותפים לתהליך הזה. 

על אודותיי

קוראים לי ליאור, במקור מאזור השרון,  חיה כיום במושב סתריה. מיום לידתי הייתי ילדה מאתגרת, נון-קונפורמיסיטית, אחרת, רגישה, עקשנית וחריפה. גדלתי בבית לא קל – הורי התגרשו, אבי חי בחו”ל ואימי עבדה קשה מאוד וגידלה אותי ואת אחותי הגדולה.

הקושי גדל –  ומגיל חמש חוויתי אלימות פיזית ורגשית קשה מאוד בבית,  מגיל שבע ישנתי לא פעם בחדר המדרגות של הבניין. התא המשפחתי שלי התפרק לחתיכות.

בגיל 13 אספתי את עצמי לראשונה ועברתי לגור אצל אבי בניו יורק. גם שם הייתה אלימות. חזרתי לארץ לאחר חצי שנה, מיואשת מהבית, ממוסדות החינוך, מגופים מטפלים ומהעולם בכלל. על אף הקושי, אימי שתמיד אהבה אותי, עשתה עימי חסד עצום, כשרשמה אותי לבית הספר הדמוקרטי בכפר סבא.

בגיל  14 החלטתי שאיני מוכנה עוד להיות קורבן, עזבתי את בית אימי והתחלתי לחפש את דרכי. עברתי שנתיים של גיהינום מוחלט שכללו לינה ברחוב, ניסיונות אובדניים, בתי חולים, עובדות סוציאליות, ניידות משטרה ועוד. לבסוף, בגיל 16, בתמיכת  כל הגורמים, שכרתי דירה עם שותפים והתחלתי לשקם את חיי. לאורך כל המאבק שלי, התמזל מזלי והכרתי אנשי חינוך מופלאים –  מורים מבית הספר הדמוקרטי, שתמכו, ליוו, דיברו, לחמו ולימדו אותי איך להתנהל בחיים. האנשים האלה, המורים הללו, הצילו את חיי, באמת.

אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לשקם את עצמי  בלעדיהם, הסטטיסטיקה לרעתי.  פגשתי אנשים מרקע ומבתים דומים לשלי, רובם עדיין נמצאים במקומות חשוכים מאוד, גם בבגרותם. אבל אני זכיתי – בכוח רצון אדיר ובקבוצת  מורים, שהיו לי למורים לחיים, לחברי אמת ולמשפחה החלופית הכי טובה שיכולתי לבקש.

הדיסוננס בין הבית – המקום החשוך אליו פחדתי לחזור מדי יום, לבין המקום המואר, המחבק, המסייע והמאמין שבית הספר היווה עבורי, גרם לי להבין שחינוך הוא הדרך, שאנשים הם הדרך. הבנתי כמה כוח יש לנו – המבוגרים בחיי ילדים, לעזור, לבנות, לפלס את הדרך ועוד.

הצבתי לעצמי מטרת חיים – להמשיך את דרכם של מוריי ולהעניק לילדים מכל הסוגים את מגוון הכלים שיעזרו להם לצמוח, לגדול, להתעשר ביכולות, באמונה ובתקווה.

התאהבתי בעבודה עם ילדים. עבדתי  בגן ילדים בחופשות בית הספר בכיתה ד’, ומאז לא הפסקתי, התמכרתי. עבדתי עם ילדים במסגרות כגון גנים ובתי ספר, באופן פרטני עם משפחות, עם ילדים עם מוגבלויות שונות כגון שיתוק מוחין, פיגור, אוטיזם ועוד. המשכתי בבגרותי והתחלתי לעבוד בחברות שמלמדות חוגים ופגשתי עשרות אלפי ילדים, מכל הסוגים. לימדתי כל מיני תחומים, וזכיתי ללוות כל מיני תהליכים מרגשים. נדהמתי לראות כמה אנחנו יכולים לעשות, כמה דמות אחת בחיי  אדם יכולה להיות מהותית, וכמה מעשה הכי קטן וקל הוא משמעותי עבור אדם, אם  היה בדיוק מה  שהזדקק לו ברגע נתון.

חנכתי ילדים בכל מסגרת אפשרית, לימדתי כיתות תיאטרון בעודי  תלמידת תיכון, התנדבתי עם נוער בסיכון, הרציתי בכיתות ועוד. עסקתי בתחום החינוך, אני לומדת אותו ומתעניינת בו בכל מקום ובכל זמן: קוראת בלי סוף, לומדת כלים חינוכיים וטיפוליים כגון שפת סימנים, תיאטרון פלייבק תרפיה, תיאטרון בובות ככלי טיפולי ועוד. אני מרצה להורים, מנהלת שיחות בנושא חינוך בכל מקום ובכל עת, חיה ונושמת את הנושא.

למדתי לסנן ולהעריך גם את הדברים הטובים שספגתי מבית אימי, על אף הקושי: הערכים החיוביים של קבלת השונה, נדיבות, כנות, יושר, תרבותיות ועוד. בשלב מסוים הבנתי, שדרך החשיבה שלי אינה סטנדרטית, שאני רואה דברים באופן אחר, שאני מעמיקה במקומות שאנשים נוטים לדלג עליהם ונוטה לראות דברים שאנשים לעתים מפספסים. הבנתי שכדי לעשות את מה שאני מאמינה בו באמת, לא אוכל להישאר שכירה, כי מקום כמו שחלמתי, כמו שידעתי מבפנים שאני רוצה שיהיה, עוד לא קיים. כך ובאלו הידיים, הוקם ‘עולם ומלואו’