העקרונות המובילים בחינוך על-פי דרכנו
למידה מתוך הנאה - למידה חוויתית (למידה מתרחשת בכל מקום)
אנו נוטים לזכור את מה שאנחנו חווים: דברים שנגענו בהם בידיים, שהרחנו או מיששנו. אנו יודעים "להקיא" חומר עיוני כאינפורמציה. התיאוריה חשובה אך אינה מפצה על הצורך במעשיות. העולם כיום נוטה לקדש את העיוני, את המידע, את המדע היבש, ולפעמים נדמה שקצת איבדנו את היכולת לגעת באמת בדברים בידיים. במה שאי אפשר ללמד דרך לוח, ספר או טבלה. לנו חשוב לשמר את הדבר הזה.
אם נלך מאות שנים אחורה, לפני עידן האינטרנט והמחקרים המרובים, אנשים היו מסוגלים לסמוך על האינטואיציה שלהם, על החוויה. הידיים, העיניים והחושים זוכרים. בעידן שהולך והופך לטכנולוגי, חשוב ללמוד לשלב את הטכנולוגיה עם העולם האמיתי.
ניתן להיעזר בה, אך היא אינה יכולה להוות תחליף לחוויה. ניתן להשתמש ביישומון וייז – אבל האם אתה יודע באיזה יישוב אתה נמצא, איך ללכת בשביל ולמצוא את הדרך בעצמך? לחוש אותה, להרגיש את הנוף? האם אתה מבדיל בין עיר אחת לאחרת או בינה ליישוב קטן?
האם יש עולם מחוץ למידע הנצרך ברגע? לפעמים יש לי הרגשה שיש רק יעד ואין דרך. נקודה זו חשובה במיוחד לגבי ילדים, שכל עולמם מתפתח מהדרך. מרגע לידתו הילד מתחיל ללמוד, כבר מנסיעתו הראשונה בעגלה.
למידה כזאת אינה משמעותית בלבד אלא גם מהנה יותר. מחקרים מוכיחים שכשלומדים באופן מהנה, המידע נקלט טוב יותר, ובעתיד השימוש בו יהיה יעיל משום שהוא מוטמע ולא מאולץ.
למידה חווייתית מעניקה ערכים נוספים, רגשיים, שלמידה עיונית לא יכולה להעניק ברמה זהה. לדוגמה, כשילד צריך לבשל, עליו להתמודד עם בעיות כהוספה לפי הטעם, זמני בישול, עבודה תחת לחץ. הוא נדרש להסתמך על חוש מולד שקיים בו. החוויה המעשית שונה מאוד מחוויה תיאורטית של קריאת מתכון בלבד.
מכל חוויה אפשר ללמוד: בניית ארמון בחול מלמדת פיזיקה, בישול מלמד מתמטיקה, אפשר ללמוד תנ"ך והיסטוריה דרך תיאטרון. כל תחום ניתן ללמוד בהמון דרכים שונות. הקשרים במוח נוצרים מכל חוויה, מכל שיחה או מחשבה שעוברת בראש. אם אנחנו, המבוגרים, נתמוך, נתווך, ונעזור לשאול את השאלות הנכונות – גם מכך לומדים. לא לכל סוגיית חיים תשובה חד-משמעית, וגם את זה חשוב ללמד ילדים. ניתן ללמוד תנ"ך גם בגיל שלושים, אבל מוסר, חריצות, חמלה, נתינה ו"להיות בן אדם" – קשה יותר ללמוד בשלבים מאוחרים יותר של החיים.
חשיבות השאלה "למה" - שימור הסקרנות הטבעית
שאלת ה"למה" היא טבעית, בסיסית וחשובה בעינינו. כילדים תמיד תהינו ושאלנו "למה" על הכול, חלקנו סירבנו לקבל הוראות או ללכת באופן עיוור אחרי מישהו. מובן שגישה זו לא עושה למבוגרים מסביב חיים קלים, אבל זה מעניין להתבונן על כמה רבים ממעשינו מתבצעים באופן אוטומטי, מתוך הפרדיגמה אליה גדלנו. למשל, למי אנחנו מצביעים בבחירות, מנהגים, התנהלות מגדרית, ערכים מובילים – לרוב, התשובה לכל אלה היא "כי ככה" וכך התרגלנו. כשמנפצים את הפרדיגמות הללו, מגלים עולמות חדשים.
אנשים נוטים לא לאהוב את השאלה "למה?". היא עלולה להישמע שיפוטית, מתנשאת, או להציק במקום שבו אנו מעדיפים לא לגעת. אנחנו פוחדים לא לדעת את התשובה, להישאר חסרי אונים מול שאלה, במיוחד מפי ילדים. השאיפה שלנו היא שהדורות החדשים לא יוותרו על שאילת ה"למה" המהותית וההכרחית כל כך, כי בה טמון הכוח לשינויים ולהפיכת העולם למקום טוב יותר.
בנוסף, חשיפת אנושיותנו היא חשובה. חשוב שהילד יידע שגם למבוגר כואב, עצוב וגם הוא לא יודע הכול. במקום שהשבר יתרחש בגיל הנעורים, אנו מאמינים שחשוב שילד יידע כבר בגיל צעיר שגם למבוגרים אין את כל התשובות. יש שאלות שאפשר לחפש את התשובה להן ביחד או לברר. שאלות אחרות יוותרו ללא מענה וגם זה בסדר. ההעזה בשאלה "למה אלו הם פני הדברים" ופעולות שאינן אוטומטיות, מאפשרות לנו לחיות כאן ועכשיו, להיות נוכחים, לפתח אישיות אינדיבידואלית, וירטואוזית וחשיבה יצירתית. כמה מהוגי הדעות הגדולים ביותר בתולדות האנושות, הם אנשים שהעזו לשאול "למה", גם כשכל העולם ענה להם "כי ככה": ניוטון, אימא תרזה, גנדי, גלילאו גלילאי – כל אלו לא קיבלו את העולם כמו שהוא, והעזו לשנות.
למידה מתוך קושי
לדעתנו חשוב שהילדים יחוו כאבים וקשיים: ריבים, פציעות, נפילות. כל אחד מאלו מלמד שיעור אדיר לחיים. ילד שייפול וילמד לקום, יבין גם בהמשך חייו שמכל נפילה אפשר להזדקף. כדברי שושק'ה, מנהלת 'החווה בגבעה': "כשארנב נושך ילד, נקו מיד את הפצע ותנו לו ללטף ארנב אחר". אנחנו רוצים ללמד את הילדים שכישלון צריך להוביל לניסיון נוסף טוב יותר, במקום להתמקד בחוויית התבוסה. אנחנו רוצים שיהיה להם האומץ ליפול.
כשילד חווה כאב, אנחנו תמיד נותנים לו דוגמא לחוויה דומה מעולם המבוגרים, מעניקים לו לגיטימציה לחוות אותו, ועוזרים לו להתמודד ולהתגבר. להיות גיבור בעולמו. אין ספק שילד הכי מוגן ובטוח בעודו יושב מול הטלוויזיה, מכוסה בשמיכה עם הר אוכל לצידו. הוא לא יבכה, לא יריב, לא ייפצע, לא יתלונן על רעב, על קור או שמשעמם לו. אבל הוא גם לא ילמד. הוא לא יחווה ולא יתקשר עם בני אדם. הוא לא ילמד איך לחבוש פצע, מהו מגע האדמה, או איך לצייר ציור ולשמוח בו גם אם לא יצא כפי שתכנן. הוא לא ייפול, אבל גם לא יגדל.
כמחנכים, מעל לכול, יש לנו שני תפקידים: הראשון – לדאוג שהילדים יגיעו לגיל בגרות, והשני – לעזור להם ללמוד איך להתמודד. הלימוד מתחיל מגיל אפס. למשל, אם ילד מתנדנד בנדנדה ונופל, סביר להניח שיחוש הלם קל. ואז יתחולל רגע מפתח: הוא יביט במבוגר המשגיח וימתין לתגובתו. אם יבחין בבהלה או אם ירוצו אליו בדאגה – ככל הנראה יתחיל לבכות. אם יביטו בו, יחייכו ויתמכו בנחת – קרוב לוודאי שגם הוא יחייך ויעלה בחזרה על הנדנדה.
"יום שילד בוכה בו הוא יום טוב"
ככל שהשנים חולפות וצברנו (הצוות החינוכי) יותר ויותר ניסיון, מצאנו את עצמנו מפסיקים לפחד מבכי ילדים. בכי של ילד עלול לעורר אצל המבוגרים הסובבים אותו תחושת לחץ, מצוקה או גוננות יתר. התגובות הן טבעיות – אנו בנויים כך שבכי האחר מכאיב לנו, מעציב, מפחיד או מעצבן וגורם לנו לרצות להתייחס אליו מיידית. עם זאת, ככל שילד גדל, עליו לפתח דרכי תקשורת נוספות.
הבכי הוא בסיסי וחשוב, חלק מהיותנו אנושיים. הוא מאפשר פורקן והבעת רגש. אבל בכי יכול לעיתים להציף. ברגע שהפסקתי לפחד, גיליתי שבכי מזמן גדילה. לעיתים קרובות אנחנו לומדים דווקא מתוך תחושות קשות: כאב, תסכול, כעס, עצב ואחרות. אם נצליח להתגבר עליהן, עשויה להתרחש למידה משמעותית, קפיצת מדרגה שנובעת מניצחון המשבר. לכן, כשאראה ילד בוכה, אביע אמפתיה ובמקביל אשתדל לחשוב כיצד הוא יכול ללמוד מן הסיטואציה ולגדול ממנה.
החשיבות שבמריבות
מצב נוסף שמפחיד אותנו, המבוגרים, הוא מריבה בין ילדים. אם שני הילדים שרבים הם שלנו לעומת ילד שלי וילד של אחר, נוצרת אצלנו מצוקה רגשית גדולה הנובעת מאמפתיה לשני הצדדים. לפעמים זה גם עלול לעצבן, להרעיש ולהוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו. מריבה בין ילדנו לבין ילד אחר מוסיפה רגשי אשם לתמונה: למה הילד שלי רב? למה הוא מוכן לקבל מכות? האם אני הורה טוב? אולי אני אשם?
גם כאן עולה הזדמנות ללמידה. ילדים צריכים לריב כשם שגורים צריכים להתקוטט, כדי להתאמן לקראת חייהם הבוגרים. במקום להשתיק את הריב או לפתור אותו על-ידי שוחד או הסחת דעת במטרה להפסיקו, עלינו לראות בו חוויית למידה.
איך עושים זאת? קודם כל נותנים לילדים לריב ולנסות ולפתור את הבעיה בעצמם, כל עוד אין שימוש באלימות. אולי צד אחד ייצא מופסד, וגם זה חשוב. הילד לומד להתמקח, לתקשר ולהביע את עצמו. במידה שיש אלימות, אנחנו כאנשי חינוך, יכולים להיכנס לתמונה בתפקיד מתווכים. התיווך אינו מתבצע בדרישה לבקשת סליחה ולא בהכרעת הריב, אלא בעזרה לילדים באמצעות השאלות הנכונות: האם התכוונת לפגוע? למה? מה עומד מאחורי ה"למה" הזה? מהו מקור הרצון? האם פעלת ממקום פגוע? לאחר מכן ניתן לעזור לילדים לחשוב על פתרונות אחרים: מה יכולת לעשות אחרת? איך יכולת לנהוג אחרת, כשאתה מבין מהו הרגש שהוביל אותך?
הערך שבשעמום
"Doing nothing often leads to the very best of something"
Winnie the Pooh, A.A Milne –
בחינוך כיום, הן במסגרות והן בבית, קיימת לעיתים קרובות גישה שצריך לבדר את הילדים. שיעמום הפך מילת קוד לדברים אחרים: "אני רעב, קשה לי, אני צמא, לא בא לי לעשות משהו…" הילדים לומדים שזהו טריגר שמפעיל את המבוגרים סביבם, ולכן בוחרים לפעמים, במודע או שלא, ללחוץ על הכפתור הזה. המבוגרים נכנסים מיד לפעולה, מעניקים את מלוא תשומת הלב, מציעים מסך או פעילות מבדרת, רק שחס וחלילה לא יהיה שיעמום בחדר.
אנחנו מאמינים שלא צריך לפחד מהצירוף "משעמם לי". שיעמום הוא נהדר ואפילו חשוב. הוא עשוי להיות המקור ליצירתיות, לסקרנות. הוא מעלה שאלות קיומיות, מאפשר שקט, נותן מקום.
לא כל חלל זמן צריך תמיד להתמלא ברעשים. לפעמים צריך לתת לשקט מקום כדי לאפשר לתודעה להתנקות, ולרעיון להיטמע, למשהו חדש לנבוט או להתרחשות תהליך פנימי. גם ילדים זקוקים לו, אבל בעידן שבו הכול כל כך נגיש, מיידי ומהיר, השקט הזה קצת זר, לא מוכר ומפחיד. אם לא ניבהל מהשקט נוכל להעניק מתנה אדירה לילדים, ולאפשר להם לזהות את היצירה שנובעת מתוכם. לא תאמינו אלו רעיונות יצירתיים עולים: "בואו נבנה בית בובות מקרטון!", "בואו נמציא משחק חדש!", "בואו נכין קליפ כמו בטלוויזיה!", "בואו נצא לטייל במקום שאף פעם עוד לא היינו בו!". לפתע פתאום הילדים מתגייסים מעצמם לפעילות, שאם הייתה מגיעה מהמבוגר ה"מפעיל", לא בטוח שהיו מוכנים אליה. ברגע שנחצה מחסום ה"משעמם לי", עולם חדש מתגלה.
הכנה לחיים הבוגרים
"חינוך הוא אינו הכנה לחיים, אלא החיים עצמם"
אנו משתדלים שפעילות בית הספר תדמה באופייה לחיים בוגרים של ישראלי ממוצע. כלומר, הן המערכות הקיימות והן תגובותינו למצבים, ישקפו במידת האפשר תוך כדי תיווך, את המתרחש בעולם המבוגרים. למשל: אדם נורמטיבי שישתמש באלימות ייעצר ויהיה כפוף לגוף משפטי או למשטרה. מובן שילד שישתמש באלימות לא ייעצר, אך חשוב לנו להבהיר שמעשה כזה לא יתקבל בסובלנות או באורך רוח. בירור ברשות ייערך בהתאם ושם יולחט מה צריכות להיות ההשלכות למקרה, בהתאם לנסיבות: האם הייתה זו הגנה עצמית? האם חש בסכנה ממשית? מבחינתנו מצופה מכל ילד התנהגות מינימלית לפי הסטנדרט שהצבנו. גם התנהגות מעל הסטנדרט (להתנדב לעזור במשהו, למשל), תקבל תגובה מתאימה.
הערך שאנו מלמדים הוא שלכל אדם זכויות אך הן מותנות בכך שאינן פוגעות בזכות האחר. אם פגעתי בזכותו של אחר עשויות להילקח ממני זכויות או להתווסף לי חובות בהתאמה, בדיוק כמו בעולם האמיתי.
המטרה היא הכנה אמיתית לחיים בוגרים. אם אדם יעצור ברמזור אדום, אף אחד לא ימחא לו כפיים. הוא פעל כמצופה ממנו. אך אם לא יעצור הוא יקבל קנס, עונש. אנו לא רוצים להשלות אף ילד וליצור לו עולם מושגים וערכים, שאינו תקף בעולם המבוגרים שאליו יגיע בקרוב. לפעמים קל יותר לתגמל ילד על מעשה נורמטיבי וחיובי ולזכות באהדה, אך פעולה זו אינה תואמת את המציאות שבחוץ.
עם זאת, ברמה האישית, במקרה של התנהגות מעל הסטנדרט המקובל, למשל, במקרה של עזרה לזולת, התנדבות וכד', יקבל הילד הערכה מצד הצוות ויוכל אף לפתח את עצמו בתחום בו הראה איכפתיות, תוך הבנה שעם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה.
דמות המבוגר כגשר
"כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו"
– שלמה קרליבך
התנהגות "רעה" אצל ילד המוגדרת כשלילית, נובעת לרוב מתוך רגש. ילד לא מגיע לעולם עם רצון לפגוע ולהרוס, אלא ברצון לטוב ולפיוס. דברים מסוימים קורים בדרך: עוד בהיותו ברחם, בלידה או לאורך תקופת הילדות. החוויות שהילד חווה גורמות לריאקציות מסוימות. מבנה האישיות משתנה מילד לילד, ולכן כל ילד יגיב אחרת לכל סיטואציה.
כשילד נכנס למערכת ומתנהל בצורה לא רצויה או לא צפויה, תגובתנו וההתמודדות שלנו – האנושות, עם מצבים חסרי פתרון היא פחד. הפחד מתבטא לעתים כדחייה: הילד יתויג, ניגש אליו עם טון ועם ציפייה מסוימים. הילד, שלרוב כבר חווה זאת כמה פעמים בחייו, יודע שלא יצליח לשבור את תדמיתו ואם מראש המבוגר ויתר – למה בכלל להתאמץ?
השינוי לא יכול להגיע מהילד. לא ניתן לצפות מילד שנמצא בעמדה חלשה ונזקקת יותר, בעולם בו המבוגרים שולטים, לבצע את השינוי לבדו. השינוי חייב להתחיל קודם כל אצל המבוגרים. משימתנו כאנשי חינוך, היא לנסות, לטעות, ללמוד, להכיר ולמצוא לאט לאט את הדרך אל הילד. זה תקף לכל ילד באשר הוא. גם לאלה שקל להם בעולם וגם לאלה שקשה להם. לכל ילד דברים בלתי פתורים בתוכו. עלינו לחשוב: כיצד אנו רואים את הילד הזה? כל ילד צריך לפחות אדם אחד שלא יוותר עליו, שלא יתייג אותו, שיאפשר לו התחלה של שינוי במקומות הקשים. שיעניק לו אוזן קשבת ותיווך נכון לעולם, במצבים שבהם הוא עדיין לא יודע כיצד לפעול.
בחירה
בתפישה שלנו אין דרך נכונה אחת לעשות דברים. אין דרך אחת להצלחה, מדד ההצלחה משתנה מאדם לאדם. לפי תפישתי, עלינו לבצע את בחירותינו בחיים בניסיון לעשות כמיטב יכולתנו בכל רגע נתון. איננו יכולים לחזות את העתיד ולאן הוא יוביל אותנו. לכן נדרשת רגישות גדולה מצד אדם כלפי עצמו. כשאנו בוחרים משהו, עלינו לשתף איתו פעולה וללכת עימו עד הסוף, גם אם בדיעבד היינו בוחרים משהו אחר. כל בחירה היא הזדמנות ללמידה, גם בהווה וגם לעתיד – איך לבחור עבורנו טוב יותר בפעם הבאה.
בתוך כל הבחירות האלה, נדרשת גמישות מהמערכת לאפשר לאדם לשנות את דעתו, תוך בחינת תהליך הבחירה: למה בחרתי כך בהתחלה? למה שיניתי את דעתי? כל אלה מאפשרים לילד להתמודד עם הבחירות העתידיות שלו. היכולת לבחור ולהחליט עבור עצמנו היא כלי יסודי לחיים, המהווה קושי עבור אנשים רבים.
אנחנו נוטים לאבד את דרכנו הייחודית בתוך התניות חברתיות ועצות מהסביבה, ומתקשים למצוא את החוש הפנימי שלנו שאמור לאותת לנו על דרכנו. מטרתנו היא לחזק חוש בחירה זה בקרב הילדים, לעזור להם להקשיב לעצמם, כדי שיידעו להחליט החלטות שנכונות עבורם גם בטווח הקרוב וגם בטווח הרחוק בחייהם.
לפיכך, להחליט איך ייראה התפריט שלי – שווה ערך להחלטה איך אזין את המשפחה שאבנה בבגרות, למצוא פעילות שאני באמת נהנה ומתחבר אליה – שווה ערך למציאת ייעוד מקצועי בחיים, להחליט להעז ולאתגר את עצמי במקומות שקשים לי – שווה ערך להתמודדות עם כל אתגר שיצוץ בחיים.
לילדים יש אפשרות להתנסות לראשונה, תוך כדי עיצוב והתפתחות אישיותם, בחוויית החיים הבוגרת שכולה מורכבת מבחירות. אי-ודאות מפחיד את כולנו, וההבנה של איכות הבחירה והשלכותיה על איכות החיים שלי ועל הסביבה שלי, היא משמעותית ומשפיעה מאוד על החיים הבוגרים. חשוב שילד יתנסה בבחירה מודעת כמה שיותר.
דבר נוסף חשוב הוא הרפלקציה לאחר הבחירה: לאחר שילד למד לבחור בחירה מודעת, והבין שהתנסה וטעה, דמות חינוכית מסייעת יכולה לתת לו כלים לבחירה נכונה יותר בפעם הבאה, ולסייע במציאת השאלות שעליו לשאול את עצמו כדי למצוא את התשובה ואת הבחירה הנכונות עבורו. האם פסלתי מהר מדי? האם שמתי את דעת הסביבה לפני דעתי? האם אני סוגר את עצמי מפני דברים מסוימים מתוך פחד או מתוך ניסיון אחד שלא צלח, ואולי כן שווה לתת הזדמנות שנייה? – כל אלה הם כלים משמעותיים מאוד, בהיותך אדם בוגר שעומד אל מול האתגרים הללו לבדך.
בחירה דמוקרטית
בחירה דמוקרטית מאפשרת להביע דעה וגם מאלצת אותנו להצדיק אותה. כלומר, לא מספיק שאני רוצה משהו – עליי להסביר גם מדוע. זה עוזר לפתח יכולות חברתיות ותקשורתיות, משום שעליי למצוא את הדרך לשכנע קבוצת אנשים, שמה שאני רוצה הוא הדבר הנכון לעשות.
יחד עם זאת, אני מקשיב לעוד דעות שונות משלי, וכך עליי לשקול האם הרצון שלי הוא בהכרח נכון עבורי, ויותר מכך – האם נכון עבור כולם?
בחירה דמוקרטית מאלצת אותי לראות את האחר, לראות בו שווה ערך לי, ולהתמודד במידה שדעת האחר שונה משלי. הדמוקרטיה מכוונת אותנו לדיבור תרבותי ומכבד, מלמדת אותנו שאמפתיה וראיית האחר הן חשובות, משרתת את כלל הקהילה, ומלמדת שאם אדע לתווך את מחשבותיי ורגשותיי מספיק טוב – הם גם ישרתו אותי ברמה האישית.
בחירה דמוקרטית היא הכנה לחיים הבוגרים. אנחנו חיים במדינה המנסה להיות דמוקרטית. הבחירה שלי האם ואיך להשפיע ולהביא את עצמי היא משמעותית. גם אם בחרתי לא להשפיע – אני עדיין נושא בהשלכות. הבחירה הדמוקרטית יוצרת אחריות חברתית כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי.
למידה רב-גילית
מודל למידה רב-גילית נהוג במגוון מוסדות חינוך ומשלל סיבות, בפרט בחינוך הדמוקרטי.
אצלנו אנו מאמינים כי רב-גיליות מייצרת מרחב תנועה נוח יותר עבור הילדים, הן מבחינה חברתית והן מבחינה לימודית. ילד הוא אינדיבידואל ומביא עמו מגוון יכולות בתחומים שונים וברמות שונות. קשה לומר ששכבת ילדים בני אותו הגיל נמצאים באותו מקום ביכולותיהם בכל התחומים באופן שווה. חינוך רב-גילי בליווי הצוות, נותן לילד את היכולת למצוא את המרחב המתאים לו בכל תחום. כך בתחומים בהם הילד חזק יותר באופן טבעי (גישת האינטליגנציות המרובות) הוא יוכל להתקדם מהר יותר, להעמיק יותר בחומר הנלמד ולהצטרף לשיעור של ילדים בשכבת גיל גבוהה ממנו, ואילו ילד שמתקשה יוכל לחזור על החומר עם קבוצת ילדים צעירה יותר או להיעזר במרכזי הלמידה או בלמידה יזומה.
גם מבחינה חברתית אנו רואים ערכים רבים ללמידה מסוג זה. בדומה לחוויה המשפחתית במשפחות בהן ישנם מספר ילדים, דינמיקה רב-גילית מאפשרת לבוגרים לפתח תחושת אחריות, חמלה, הזדמנות ללמד, יכולת להתאמץ לתקשר עם מישהו שמתקשה להבין אותי והבנה של התפישה שככל שאני גדל – כך גדלה כמות האחריות שלי, אך גם יכולת הבחירה והחופש שלי מתעצמים.
עבור הצעירים מאתגר ליצור קשר עם ילד בוגר. כך מתאפשרת להם התנסות בדברים שבני גילם לא תמיד מתנסים בהם, לפתח בטחון עצמי, לא לפחד מהבוגרים. למידה רב-גילית מעלה את רמת השיח והחשיבה, מעניקה דמות לחיקוי לשאוף אליה, דמיון לגבי העתיד, מאלצת לתקשר מילולית (ככל שאני גדל התקשורת מתבססת יותר ויותר על שיח מילולי ועל יכולת ורבאלית), ומפתחת את יכולת הביטוי הרגשית.
פדגוגיה מוטת-עתיד
למידה בעולם משתנה מחייבת אותנו כאנשי חינוך להיות פתוחים לאדפטיביות מתמדת. חוקרים ומומחים בתחום חקר מקצועות העתיד מדברים על מיחשוב וייעול של מערכות אנושיות בשוק העבודה העתידי. ככל שעולמנו מתפתח ויותר תחומי עיסוק מוחלפים ע"י מכונות, ישנו צורך למצוא את התחומים אותם מכונה לא תוכל להחליף. אנו נותרים עם תחום (הכל כך חשוב בין כה וכה) היכולות האנושיות, הבינאישיות והרגשיות, וגם עם חשיבה יצירתית, חקר, פענוח ופיתוח.
אנו שואפים לפתח יכולות אלה בתלמידים, בין אם דרך החינוך הדמוקרטי המדמה את שוק העבודה החופשי בחברה המודרנית, בין אם דרך חינוך היער המלמד יצירתיות ומפתח את עולם הדמיון ובין אם שימוש בשילוב וגישור בין שתי גישות החינוך לצורך פיתוח היכולת האישית והרגשית של התלמידים
עם זאת, בית הספר רואה בהתאמה לקדמה לצד שימור מיומנויות ותיקות יותר, חלק משילוב הלומד בחברה. לצד לימודי מלאכות קלאסיות ואנלוגיות, אין להתעלם מהקדמה הדיגיטלית והתפתחות העולם המודרני.
בית הספר מאמין כי השימוש בטכנולוגיה צריך להיות חכם, מבוקר, שאינו בא על חשבון מיומנויות אחרות, וכך גם למצוא את המצבים בהם השימוש בטכנולוגיה מייעל, מפשט ומסייע.
חינוך בר קיימא
אנחנו מאמינים ב walk your talk, כלומר, לחיות את העקרונות שלנו. זה לא מספיק לדבר על אקולוגיה וקיימות, כדי להנכיח אותה יש לנהוג לפיה. בתי ספר ומוסדות חינוכיים (וגם לא) הם מקור גדול לזיהום, כשיש צורך להזין, להשקות, ללמד, לתפעל ולהעסיק כמות מכובדת של אנשים או ילדים, ישנו בדרך כלל בזבוז עצום שנובע מצורך בנוחות או מבירוקרטיה.
הבעיה בכך היא שהמסר שאנחנו מעבירים לדורות הגדלים בקירבנו הוא שהכל בר החלפה, הן במובן החומרי והן במובן הבינאישי.
אנחנו חיים בעידן בו מכשירי חשמל מוחלפים ללא הרף, צעצועים, בגדים ושאר מוצרים נזרקים ומוחלפים ללא מחשבה. אנחנו חיים שעידן של שפע צרכני שאינו מסתכל קדימה על מה שאנחנו משאירים מאחורינו: ערימות של זבל בלתי מתכלה ונזק איום ונורא לעולם.
הרבה יותר קל לנהוג כך, אך הנזק לעולם שלנו הוא אדיר. בלי לשים לב אנחנו הורסים את היכולת שלנו, בני האדם, להתקיים בו. העולם ימשיך להתקיים הרבה אחרי האדם, אבל מקומו של האדם בעולם ימשיך להתקיים כל עוד הוא יצליח לשמר את העולם בתנאים בהם הוא יכול להתקיים.
אנחנו מגדלים דור שלא יודע מחסור, וזה טוב במובנים מסוימים, אבל הילדים שלנו שכחו את ערכם של חפצים.
לפני כמה שנים, סט טושים היה נשמר לשנים רבות. בכל פעם שסיימנו להשתמש בטוש, פקקנו והחזרנו למקום. בדור הנוכחי בו הכל זול יותר, מהיר וחד פעמי, הילדים שלנו שכחו איך לשמור על חפצים. בכל יום אנחנו אוספים מהרצפה טושים בלי פקקים, פקקים לעוסים וניירות. ואז אנחנו עוצרים ומספרים לילדים על החפצים. מספרים את הסיפור שלהם – מאין באו ולאן הם הולכים. לפעמים זה עוזר.
אנחנו חיים בעולם שזורק לפח, בדור בו הרים של זבל צריכים להפוך לפארק חינוכי כדי שלא נשכח, כדי שנלמד.
אבל הדרך הטובה ביותר ללמד קיימות היא לחיות אותה. אנחנו מאמינים שאין בושה בבגדים משומשים, רהיטים יד שנייה או שימוש ממושך בחפץ. להפך, עולמם של ילדינו יהיה עשיר פי כמה אם על הדרך נלמד אותם לתקן, למסור ולמחזר במקום לזרוק.
בית הספר שואף לחיות את הקיימות יום יום, כך למשל בית הספר מגדל גידולים חקלאיים ללא ריסוס, הנדסה ושינוע. מזון שנצרך ממקור טבעי וטרי הוא מזין יותר (אין כמו התות הראשון של העונה) וגם מונע זיהום שמקורו בצרכנות המודרנית. היבולים של בית הספר מדושנים אך ורק על ידי קומפוסט שאנחנו מייצרים משאריות המזון שלנו.
בית הספר משתמש אך ורק בכלים רב פעמיים, גם כשאנחנו יוצאים לטייל, אוכלים ו/או מבשלים בשטח, אין זכר לחד פעמי, אפילו עד רמת הכוסות. לאחר השימוש הכלים מרוקנים אל תוך מיכל הקומפוסט ונשטפים (ע"י הילדים) בגיגית קטנה וייעודית בעזרת מברשת, טרם הכנסתם למדיח.
מכשירי חשמל מקולקלים משמשים למרכז הפירוקים, בו לומדים הילדים להשתמש בכלי עבודה,
מכירים את החלקים השונים במכשיר ושימושם ומפרידים בין חלקים שניתן להשתמש בהם לכאלו שלא (ואלו שלא ממויינים לפחי המיחזור השונים).
חלק נכבד מהרהיטים, המשחקים והחפצים של המקום הם "יד שנייה". לפעמים יש צורך בהתאמתם לצרכים שלנו, במקרה כזה אנחנו נשפץ, נתקן, או נפרק ונבנה רהיט חדש מחלקים ישנים.
רוב המשחק והלמידה נעשים בחוץ, בעזרת חומרים שניתן למצוא מסביבנו. ילדים נוטים להתחבר לטבע באופן טבעי, ועם התיווך הנכון, הם עשויים להרגיש חלק ממנו, להיות חברים של צמחים וחיות, לאהוב ולהעריך. ואם יתמזל מזלם, הם לא יאבדו את הקשר הזה גם בבגרותם.