כחובבת שפה ידועה, המחפשת תמיד את המשמעות ביסודות, האופן שבו תמיד קל לי להסביר את השימוש באלימות הוא זה:
בילדותי מישהו העיר את תשומת לבי לכך ששורש המילה אלימות היא א.ל.מ, כמו אדם אילם. כשאני מסתכלת בראייה מטאפורית זה ממש כך: אדם הנוהג באלימות הוא אדם המתקשה לבטא את צרכיו ואת הקושי שלו בעזרת שפה ורבלית וחייב להיעזר בשפת גוף מאוד ברורה. יש בזה משהו מאוד ראשוני ובסיסי, דבר שנהוג בקרב בעלי חיים ואני מאמינה שהיה נהוג רבות גם בתחילת האנושות. להדוף או להרביץ זו דרך מאוד יעילה וברורה להגיד למישהו "קשה לי עכשיו, שמור מרחק" או "מה שעשית מאוד פגע בי".
בהעדר שפה, ניתן לראות לא מעט אלימות.
ילדים נוטים להיות מאוד אלימים בין גילאי שנה ועד 5 בערך, ובעזרת חינוך, שיח ותיווך, המצב לרוב משתפר או נכחד כמעט לחלוטין לאחר מכן.
כשאני מסתכלת על ילדים הנוטים לאלימות, אני רואה את הקושי שלהם. אני רואה שזו הדרך שהם מצאו כיעילה ביותר, הן להתמודדות באותו הרגע והן בהרתעה עתידית המאותתת "איתי לא מתעסקים!".
אבל, אלימות היא אינה דרך יעילה להשיג דברים בטווח הרחוק – אדם בוגר הנוהג באלימות עלול להיענש ע"י החוק, ולכן חשוב כבר מגיל צעיר למגר אותה.
מיגור אלימות לא יכול לקרות רק על ידי לקיחת האופציה לאלימות, אלא יש ללמד את הילדים לתקשר אחרת, ואפשר.
לפעמים כשאנחנו מסתכלים על ילדים אנחנו חושבים לעצמנו שהדברים יעברו כשהם יתבגרו, אך לצערי זה לא תמיד נכון ולרוב אפילו לא – ילד הנוהג באלימות עתיד להיות אדם בוגר המשיג דברים בעזרת אלימות, גם אם היא לא פיזית – אדם שצועק, אדם שמקלל, מאיים, מתאכזר אל חלשים וכד'.
מה אפשר לעשות עם זה???
קודם כל יש להבין שאלימות היא תקשורת לכל דבר ולרוב מונעת מפחד. אנשים אשר בטוחים בעצמם מספיק לרוב ינסו להשיג את מה שרצו בדרך אחרת, כי הפעולות שלהם מכוונות מטרה ולא שאובות מחרדות.
חשוב גם לדעת שאדם שמספיק מפותח ורבלית, רגשית ושכלית נוהג לפנות פחות לאלימות כי יש לו דרכים "קלות" יותר להשיג את מבוקשו – הוא ינסה לשכנע אחרים בטיעוניו, להתחכם ולמצוא פירצות וכד'.
כלומר, בזה שתיקחו מילדיכם את אלטרנטיבת האלימות, אינכם דנים אותם לחיי קורבן, ממש לא.
אז איך עושים את זה באמת????
כמו בכל דבר בחיים, אין דרך אחת, אבל אני אעלה בפניכם כמה אופציות, ניתן גם לשלב ביניהן ולהתאים אותן לגילאים הרלוונטים, אבל אצלי (ולא רק) רובן הוכיחו את עצמן בסופו של דבר:
- למדו את ילדיכם שפת סימנים עוד בינקות. כן כן, מה ששמעתם (קראתם)! מחקרים הוכיחו כי לתינוקות ופעוטות קל באופן יחסי ללמוד שפה זו, בשל היותה פיזית מאוד ובנויה על אסוציאציות. היא מאפשרת לילדים לתקשר הרבה לפני שפיתחו יכולות קוגניטיביות מספיקות לצורך דיבור. ניתן ללמד אותם מילים בסיסיות כמו: עוד, אוכל, מים, כואב, עצוב, כועס וכו'. סמנו איתם ותראו שבאופן כללי תצליחו להבין אותם יותר טוב והם אתכם. זה כמובן לא יעכב אותם בלמידת שפה ורבלית מכיוון שכל הסביבה, כולל אתם, לא מפסיקים גם לדבר איתם. אתם יכולים גם להדגים להם (בייחוד כשזה מגיע לרגשות) ולסמן להם את המילה "כועס" כשאתם כועסים למשל, או "אוהב" או "שמח" וכן הלאה.
- לדבר איתם, הרבה. בייחוד על רגשות. כשקשה להם, לנסות לעזור להם להגדיר את הרגש. לא לשכוח שרגש הוא מושג חדש ואבסטרקטי למדי. ניתן לשאול אותם מה הם מרגישים בגוף, למשל: לחץ בראש, התכווצות שרירים והתקשות, חום – ביטויים לעתים של כעס, או כאב באיזור החזה, מחנק, דמעות, כאב בבטן וכד' – ביטוי לעצב. רעידות, הזעה, פעימות לב מהירות, מתח בגוף, רגישות למגע או תנועה – ביטוי לפחד. אחרי שאיבחנתם ביחד איתם את התסמינים, לשאול אותם האם הם מרגישים את אותו רגש ולנסות להסביר, למשל "כשאני כועס, אני רוצה לשבור משהו", או "כשאני עצוב או נעלב, אני רוצה לבכות, רוצה שיחבקו אותי /יעזבו אותי לבד" וכן הלאה. אחרי שיצרתם אוצר מילים בסיסי של פחד, כעס, עצב, שמחה – העמיקו איתם לסוגים ותתי-רגשות: זעם, קנאה, עלבון, אהבה, אכזבה וכד'. ככל שתעשירו את עולם המושגים שלהם בתחום, הם יוכלו לתאר לכם בצורה מדויקת יותר מה הם מרגישים, ירגישו מובנים ויותר, ולאט לאט תוכלו לפתח שיטות להתמודדות עם הרגש. (חשוב לתת לגיטימציה לכל רגש, גם אם הוא שלילי, כגון קנאה. כל רגש הוא חלק מאיתנו ומותר ורצוי שנרגיש אותו, ואינו פסול בשום צורה, ההבדל הוא בדרך ההתמודדות שלנו).
- בשלב בו ניתן כבר לדבר איתם ושאתם מבינים אחד את השני באופן יותר טוב, ניתן לחפש דרכי התמודדות. ילד הנוהג באופן בסיסי באלימות, יתקשה לעתים לתעל את הכעס שלו ישר למשהו רגוע כמו ציור ולעתים יזדקק לביטוי פיזי. בשלב ראשון אל תיקחו לו את זה, כי הוא פשוט ייכשל ויחזור לאלימות. תנו ביטוי פיזי לכעס: להרביץ לשק אגרוף / נחום תקום, לקרוע משהו שהגדרתם מראש שאפשר לקרוע כשכועסים, לרוץ וכן הלאה. שאלו את הילד מה הוא צריך באותו רגע ונסו דברים שונים. לאט לאט ובהדרגה התחילו למתן ולעזור לילד לתעל את הכעס למשהו מועיל או יצירתי כגון בישול, שטיפת כלים, ציור, שירה, ריקוד ועוד.
- נסו לתפוס את הילד רגע לפני הפיצוץ – נסו לאבחן ולשים לב לסממנים המקדימים למקרי האלימות – כיווץ אגרופים, שינוי בהבעת הפנים, האדמה של העור וכו' – תיפסו את הילד רגע לפני ועיזרו לו להגיע לפעולת הפורקן כמו שצוין בסעיף 3.
- הראו שיש השלכות למעשים. בתור אנשים יש לנו זכויות בסיסיות ויש פריווילגיות. פריוולגיות לילד יכולות להיות כל דבר שהוא נהנה ממנו, אך אינו זקוק לו לצורך הישרדות (ושאינו פוגע ביחסיו עם חברים או בני המשפחה, למשל, לאסור פעילות משפחתית משותפת, פחות מומלץ, כך גם שיבוש של טקסים יומיומיים כגון קריאת סיפור לפני השינה, גם, עדיף שלא). כשאתם כבר יודעים לאבחן את הרגע שלפני, הזכירו לילד שמצפה לו היום זמן מסך / פעילות שרצה לעשות / משחק / ממתק / ארוחת ערב ע"פ בקשתו וכן הלאה. הזכירו לו "אתה זוכר שהיום הולך לקרות x, אם תנהג באלימות, לא תוכל לקבל את זה". ודאו כמובן שזה משהו שאתם יכולים לעמוד בו ולא משהו שמצריך מכם התארגנות מיוחדת כמו למשל, אם תכננתם ללכת לחתונה בערב ותאסרו עליו, תצטרכו להזמין בייביסיטר. אימרו לו "בוא נמצא דרך להירגע לפני שאתה מפסיד את זה" ותעלו אותו למקום הראוי (סעיף 3). בזמן הפורקן השתדלו לא להתגרות או להטיח אמירות פולניות ופשוט לתת לו לעבור את זה ולהרגיע את עצמו. כשסיים וחזר לפעילות שגרתית ניתן לבוא ולחזק ולהגיד לו "כל הכבוד שהצלחת להתגבר על הכעס". כמובן שאם הילד בחר לפעול באלימות בכל זאת, עימדו בהתרעה שלכם ואל תוותרו, מינעו ממנו את הפריווילגיה, האמינו לי, הוא לא ימות בלי פרוסת העוגה או שעת המשחק במחשב.
- ברגע שהצלחתם לאתר ולתעל, עיזרו לילד לאתר בעצמו את רגעי הכעס – מיצאו סימן ביניכם שהילד יוכל לסמן לכם ולצאת לבצע את הפעולה המרגיעה ללא שיחה מקדימה או התערבות שלכם. האחריות לאתר את הרגע הזה הופכת לשלו וכך גם השליטה במעשיו.
- בשיחה רגועה ולא בזמן אמת, הסבירו לילד את אשר פתחתי איתו – שורש המילה אלימות ומתי אנחנו נוקטים בה. הסבירו שזו אינה דרך מקובלת בחברה ושאנחנו צריכים למצוא דרך אחרת, ושנמצא אותה ביחד.
- לכל אורך התהליך, השתדלו להישאר רגועים, סבלנים, אסרטיביים ואמפתיים. המשיכו בשגרת יומכם ככל הניתן, חייכו ותהנו – הראו לילד שהוא מפסיד כשהוא בוחר לכעוס ולהיות אלים. אל תתנו לחוויה שלו להשפיע עליכם ולהטעין גם אתכם, זה הרגש שלו ולא שלכם. כשהילד ירגע בכוחות עצמו ויגיע אליכם בחזרה, קבלו אותו כאילו מעולם לא עזב ושלבו אותו בשיח/פעילות המתרחשים באותו רגע באופן מלא, מקבל ואוהב.
איני מטפלת וגם לא גוף מייעץ, רק אחת שמנסה ולפעמים קצת עובד לה.
אסיים במשפט שאמר היום אחד הילדים בפעילות הקיץ: "את יודעת למה שק האגרוף נפוח כל כך? הוא מלא בכל הכעסים של כולם".
