כמו שהסברנו אתמול בנושא האוכל, גם כאן הכל עניין של תרבות וחינוך. ילדים ילמדו לפחד מהדברים שאנחנו מלמדים אותם שיש לפחד מהם.

כשילד נולד, הדאגה המהותית ביותר עבורו היא היכן הוריו והאם יש מי שיספק את צרכיו. ככל שילדים גדלים, הם לומדים מאיתנו על העולם, כך תמיד מרתק המפגש הראשון של תינוק עם מראה, עם מזון מוצק וכו'. הורים שמתחילים להנחיל בתינוק צעיר תזונה על בסיס מזון מוצק כבר יודעים שממש צריך ללמד ולהדגים להם את תהליך הלעיסה והבליעה. זה פלא שאין כדוגמתו.

אבל, כשם שאנחנו יכולים ללמד ולהנחיל דברים חיוניים וטובים, ואפילו ערכים, כך אנחנו עלולים להנחיל דברים פחות טובים. מכיוון שאני מניחה שקוראי הפוסטים שלי הם אנשים שמשתדלים להנחיל בילדיהם ערכים טובים, לא אתעסק בזה כאן.

אבל כן אדבר על סוגיית הפחדים. כשילד רץ בפעם הראשונה לכיוון כביש, מתקרב לתנור חם או נופל ממתקן בגן השעשועים, עוד לפני שהבין מה קרה לו בעצמו, הוא בודק את תגובתנו. שימו לב טוב טוב לסדר הדברים, למשל: פעוט נופל מנדנדה, ברגע הראשון הוא בהלם, מסתכל על תגובתנו, קולט מה קרה לו ושכואב ומתחיל לבכות. עוד לפני שהבין שכואב לו, הוא כבר בודק אותנו.

חשוב מאוד שנלמד ילדים לפחד (במידה) ולהיזהר מדברים מסוכנים כגון כבישים, תנורים, אש וכד'. אבל יש המון דברים שאנחנו מלמדים אותם לפחד מהם, ולא בצדק. כשאנחנו עושים זאת, אנחנו מחדירים להם חרדות שעלולות ללוות אותם כל ימי חייהם.

למשל, הפחד מג'וקים. פחד מג'וק הוא ללא ספק דבר נרכש. בתרבויות רבות מקקים הם בכלל ממתק על שיפוד, אך אצלנו, הוא דבר שיש לפחד (יש שיגידו – אני לא מפחד, רק נגעל – במקרה הזה אין זה משנה) ממנו. החיה הזו, שלמעט נוכחותה הפחות נעימה בקרב המזון שלנו, אינה מזיקה לנו כלל, הפכה להיות מושא שנאתם, גועל ופחד עבור רוב האוכלוסיה. ועל שום מה? למה איננו מזנקים באוויר בצרחות כשאנחנו רואים חיפושית או נמלה? הרי כולם חרקים ואינם מסוכנים באותה מידה. הבסיס הוא בחינוך. מסיבה לא ברורה, הג'וק הביתי הסתמן כיצור המחדיר חיל ורעדה וגורם לאנשים חזקים ונבונים לרעוד, לצרוח ולטפס על רהיטים בבית למראהו.

גם אם אתם כרגע לא הורים, אך שואפים להיות כאלה, תעצרו על העניין הזה רגע ותחשבו כמה פחד אתם מחדירים בתינוק בן החצי שנה שראה אתכם מזנקים בצרחות למראה החיה הזו? באותו רגע הילד מבין שג'וק הוא דבר מפחיד ומסוכן נורא. הוא יגדל לשנוא ולפחד מהחיה הזו, וזה נכון לכל דבר אחר אליו אנו נגיב בהיסטריה.

אתן לכם שתי דוגמאות אמיתיות לכך:

1. פחד מכלבים. לעתים קרובות אני מגיעה לכיתות ואיתי, כלבתי הנהדרת, אך גדולה, טיפקס. טיפקס אוהבת ילדים מאוד והיא כלבה בעלת נפש אנושית ועדינה. ילדים רבים שרואים כלבה גדולה יחסית וחזקה מפחדים ומתרחקים, ולעתים אף מטפסים על השולחן מפחד. אחרי שיעור של 45 דקות, על ידי תיאור הסיפור האישי של טיפקס, דרך לימוד אילוף ועד ליטוף – בסוף השיעור, טיפקס מוקפת מעריצים וצריך להוציא אותה מהכיתה עם סיירת מאבטחים.
2. לכיתות שלי אני מביאה לעתים גם תיקנים לוחשים (כמו בתמונה). כשאני מביאה את התיקנים לגילאים צעירים (3-5), כולם שמחים לגעת וללטף – הם עוד לא מבינים שיש (כמובן שאין) ממה לפח., כשאני מגיעה לכיתות בוגרות יותר (ד-ה), הילדים צורחים ומפחדים בהתחלה. אחרי שאני מחזיקה אותם על ידי בעדינות ומראה שאין ממה לפחד, רוב הילדים נרגעים אך לא כולם. זה תוצר של חינוך.

מה אכפת לנו שיפחדו מג'וקים?

א. חבל שיהיו לילדינו חרדות שאין להן צידוק, מכל סוג שהוא, כל דבר שמקפיץ את לבם לשווא ומטריד אותם, סביר שנהיה מעוניינים למנוע אותו, לא כך?

ב. הדוגמא כאן היא על ג'וקים, אך באותה מידה זה יכול להיות פחד מכל דבר אחר: חרדה ממזונות מסוימים, ממקומות חדשים, מנהיגה, מטיסה או כל דבר אחר.

מה לעשות בעניין?

הרי לא באמת הבאנו ילדים כדי ללמד אותם, הבאנו אותם כדי שילמדו אותנו. תנו להם. עיצרו וחישבו איך אתם מגיבים לדברים סביבכם, האם הפחד מוצדק? הרגילו את עצמכם להגיב במתינות לדברים שאין סיבה ממשית לפחד מהם, גם אם באופן מלאכותי בהתחלה, לאט לאט תראו שהשד באמת לא כל כך נורא. הנכיחו את כל הדברים שהחברה מלמדת אותנו לפחד מהם לא בצדק והתמודדו איתם ברוגע. לא יקרה לכם שום דבר רע אם תטטאו את הג'וק החוצה בעדינות במקום להרוג אותו ולקיים סצינה סביב העניין. התמודדו עם החששות שלכם בגבורה ותנו לילדים להראות לכם שאפשר.

לידיעה: בפעם הראשונה שהחזקתי תיקן לוחש על היד שלי, לקח לי שלושה שבועות לאזור אומץ. בכל יום חלפתי על פני המיכל שלהם ואמרתי לעצמי "זה לא ג'וק, זה חרק". כשהרגשתי אותו בפעם הראשונה על היד, התחלחלתי קשות. עשיתי זאת שוב ושוב ושוב עד שהתרגלתי ומאז בעיני הם ממש כמו חיפושיות – יצור קטן שמדגדג לי את האצבעות. מאז, גם מקקי הבית אינם מפחידים אותי יותר.